בתוך המרחב הטיפולי מתקיימים מידי יום רגעים קטנים ומיוחדים של פתיחות מפתיעה, למידה, הצלחה והתפתחות משותפים. בחרתי להביא כמה תיאורי מקרה כאלו מתוך העבודה עם המשחק "צלחות מסתובבות", המראים יכולת הרחבה והתבוננות נוספת על האופן בו המטופל משחק, דפוסי התנהגות מול המשחק ואפשרויות למידה נוספות.
תנועתיות יתר כווסת עצמי
"אני לא מבינה למה אתה לא יושב ומצייר", "למה אתה עומד וזז כל הזמן…", "זה מטריף אותי, תראי אותו, כל מה שאתה מצייר יוצא לך עקום… ", רועי מתבונן באימו במבט חד וכועס, ומטיח את הטוש על השולחן, מתיישב ומשלב את ידיו.
"אני רואה שקשה לך רועי", אני אומרת
"את רואה אבל אמא לא רואה, היא רק רואה את הרע שבי ואת מה שאני לא מצליח בו…"
אימו של רועי מורידה את ראשה ואומרת בקול חנוק.
"אני באמת משתדלת, קשה לי לא להעיר לך…"
רועי, תוכל לנסות להסביר לאמא, מה את מרגיש כשאתה בתנועה?
"כן אני אנסה…"
"כשאני זז אני מצליח לחשוב ולדבר על מה שרציתי, כשאני רק יושב, הכל מתבלבל לי בראש ואני לא זוכר מה רציתי להגיד… "
אימו של רועי הרימה את עיניה אליו ואמרה: "אני חושבת שהייתי ילדה מאד דומה לך, וגם לי העירו כל הזמן ואף פעם לא הצלחתי להסביר את עצמי כמוך… "
כשאימו של רועי הבינה לראשונה את הצורך של רועי בתנועה, נוצר השינוי בחשיבה שלה. תנועתיות יתר היא חלק מהצורך של ילדי קשב וריכוז לווסת את עצמם דרך התנועה.
בהמשך התהליך, עבדנו עם ה"צלחות מסתובבות", כחלק מניתוב התנועתיות אל האמנות וכך התקבלה תנועה מעודנת יותר, רועי ואימו גם יצרו צלחת משותפת ובה ניסו לאזן זה את זו. כך הפך הצורך של רועי בתנועה מתמדת למשאב יצירתי ולחוויה של הישג וכוח.
חיפשתי לראות את האור…
רעות (שם בדוי) בת השש, התבוננה על הנורה בחדר הטיפול
רעות (שם בדוי) בת השש, התבוננה על הנורה בחדר הטיפול ושאלה: עינת, איך אני יכולה לראות את האור, את מה שיש בתוכו, ולמה לאור שלך אין צבעים? רק צבע לבן?"…אני עוצרת מתבוננת בה ובאור הנורה מעליה ותוהה מה היא מנסה לומר לי… ולפתע אני רואה את השתקפות הנורה על רצפת החדר והמחשבות עולות השתקפות, שיקוף, שקיפות ו… הברקה של רעות המקסימה, על צלחת מסתובבת שקופה אפשר ליצור ולראות אור עם צבעים
אין "אי אפשר" יש "אי של אפשר"
היא נכנסת באיטיות, הליכתה מהוססת כשהיא נעצרת ומתבוננת בצלחת הצבעים על מתקן הייבוש… אי אפשר לעבוד עם גואש מבלי שישפריץ וילכלך נכון?
אי אפשר עם כל הצבע הנוזלי הזה !!! זה עושה לי בלגן בעיניים…"
היא יושבת מולי כשהיא אוחזת בתיק שלה על בטנה, ומחבקת אותו, כאילו כדי להגן על גופה מפני נוזליות הצבע, ערבוב הצבעים, חוסר שליטה הזה שמאיים עליה כשנכנסת ונתקלת ביצירה… רק מהרגע הזה, אני לומדת עד כמה כל שאלות ה"אי אפשר" שלה הם בעצם "אי של אפשר"…
אני מאפשרת לה רק להתבונן על פלטת הצבעים מרחוק, המכחולים והמים נמצאים ליד.
"אפשר רק להתבונן, את מחליטה מתי ואיך ואם בכלל מתאים לך"…
"יש לך סינר וכפפות"? היא שואלת בהיסוס…
היא מכסה את ידיה בכפפות ושמה סינר. ניגשת תחילה אל המתג של הצלחת המסתובבת, לוקחת בזהירות מעט צבע על המכחול ומטפטפת על הצלחת טיפות קטנות ממרחק, היא מעלה חיוך על פניה.
"זה ממש כיף את יודעת"…
"אני שמחה שכיף לך עניתי"…
אני מרגישה איך לאט לאט המגננות יורדות והיא מרגישה משוחררת יותר, ידיה רפויות יותר והיא מעזה לקחת צבע נוסף.
העבודה עם הגואש על הצלחת המסתובבת מאפשרת שחרור וחופש רב וכן עבודה על חוסר שליטה.
